שנת 2010 מסתמנת לה כז'אנר הולך וגדל של מספר ייננים בישראל, אשר אוהבים לעשות שימוש בחביות עץ חדשות ולהניח ליין לשהות חודשים ושנים ארוכות בתוכם.
יורם מיקב אלכסנדר מתפאר ב 24 חודשים, וילה וילהלמה בשלוש שנים, זאוברמן מי בעצם יודע כמה זמן עם התרכיז שלו, הסירה רזרב 2007 של יקב טוליפ, שעוצמת העץ ביין הפתיעה את כל פאנל הטעימה, יין הדגל החדש של דלתון, מתיתיה. וכמובן סדרת UNICA של יקב אמפורה אשר בגללה אני כותב את הכתבה הזו. סדרת היין של ארקדי פפיקיאן אשר הפתיעה רבים ומשרישה אט אט את התפיסה המוטעית, לדעתי, של שימוש מאסיבי בעץ. ויש עוד ועוד.
משום מה, על תוויות רבות של יינות אני מגלה את מערכת יחסי הציבור המשומנת של היקבים אשר מתפארים ברישום של 20 חודשי חבית ומעלה ומעל 15% אלכוהול.

אז השימוש המסיבי בעץ נעשה לדעתי על מנת לחפות על יין בינוני שעשוי בחובבנות עם מסכות רבות וגסות של עץ, סוכרים ואלכוהול גבוה.
לא ברור לי הצורך לעשות יין בעל אחוזי אלכוהול גבוהים כל כך. 15 אחוזי אלכוהול זה הרבה אלכוהול.
האם לא הגיע הזמן לנעוץ סיכה בבלון הנפוח הזה ושכולם יראו את המניפולציות הוינולוגיות שנעשות בשימוש בחבית, בתיקון החומצה, בהוספת סוכר.
מדוע אין לנו מכון יין אמיתי שבודק מה יקבים עושים ודואג שהם יפעלו כראוי. האם לא הגיע הזמן שיפורסמו האנליזות של היין כאשר הם נשלחים לתחרויות בארץ ובעולם?
הרי זה לא סוד שבתחרויות יש שיטה על פייה אפשר לזכות במדליה וזה קשור למספר פרמטרים אשר ניתנים לפיצוח. כך שזה ממש לא רלוונטי ליין עצמו, זה רלוונטי לאותו קיר שעליהן הן תלויות או לאותו "עַמְךָ" שמתרגש מתחרות בין לאומית בסולובניה או בצ'ילה.

מדוע המלך הוא ערום: כי שימו לב ששום מבקר שמכבד את עצמו ושום עיתון ראוי או מגזין יעניק ציון מעל 90 ליינות שספגו עץ בצורה בלתי אחראית.
בצורה כזו או אחרת שימוש מסיבי בעץ יכול להיות סוג של ייננות אבל היין חייב להיות מאוזן, חומציות מתאימה ללא תיקונים חריגים, רמות סוכר ואלכוהול הגיוניים ולא מיץ שזיפים +15% אלכוהול +רמת סוכר גבוהה ומי יודע כמה בי סולפיט ובוא נקרא ליין אמרונה.
אמרונה עושים אי שם באיטליה. יורם מיקב אלכסנדר פתח צוהר ליינות בסגנון האמרונה אשר לו זה צלח אמנם. שאר החיקויים של החיקוי הפך כל דמוי פורט עם אחוזי אלכוהול גבוהים ל"בסגנון האמרונה".
מצאו להם היקבים שיטה ואמרו, קדימה, נשים על היינות הבומבסטים רווי העץ והאלכוהול מחיר של אמרונה, נחייך כשאנחנו מוזגים אותו ונהנהן בראש ונפלוט מבין שפתינו "הרי זה בסגנון האמרונה" ואותו ציבור שאמירת השם אמרונה מרטיטה אותו, פשוט כדי לא להיתפס כאידיוט, מסכים עם האמירה ונאלץ לשתוק.
אז בטעימה עיוורת, יין בסגנון האמרונה של אלכסנדר ייפסל. כאשר יכניסו את הנוזל לבקבוק מעוצב ויפה עם תווית איכותית ויקרה ומשרד יחסי הציבור ירעיף בשבחיו ואפילו הוא יקבל מדליית זהב בקרקוב, אזי מחירו ירקיע שחקים.
הרי זה יין בסגנון האמרונה (כן כן בכוונה המילה בסגנון נהייתה קטנה כי עוד מדליה מסלובניה כבר תעלים את המילה בסגנון)

המלך הוא ערום אני אומר שוב ושוב- לא סגנון ולא אמרונה. לא יין ולא נקטר האלים נמצא בבקבוקים המעוצבים בתוויות יפות המתהדרות באחוזי אלכוהול ובתרכיז עץ.
ולסיכום: אותם ייננים שעושים שימוש מסיבי בעץ, באחוזי אלכוהול גבוהים, הם גם אלה שמבקשים מחירי יין שערורייתיים.
בברי יין רבים שביקרתי לאחרונה (Winebar, מתושלח, ג'נו ועוד) פשוט מחרימים את היקבים שמרחיקים את קהל אוהבי היין במקום לקרבם. לא תמצאו בברי היין האלה את אלכסנדר, זאוברמן, וילה וילהלמה, גם בגלל המחיר וגם בגלל שהיין כמעט ולא מתאים עם האוכל שמגישים שם.
במדינת ישראל יש 8 חודשי חמסין. הרי לא יעלה על הדעת שלא יקחו זאת בחשבון הייננים וירגיעו קצת את היינות שלהם עם אחוזי אלכוהול אשר ראויים למדינה חמה כל כך .

אבל מהכרות שלי את התעשיה אני יכול רק לסכם את הכתבה הזו במשפט הבא:

זה לא יועיל. המלך הוא ערום בחוף נודיסטים.